זהו, זה נגמר!
היא מאשימה אותו והוא, הוא לא נשאר חייב ומחזיר בהאשמות משלו וגם מעליב, עכשיו היא עוד יותר כועסת, היא שולפת את הפנקס הקטן הזה שבו הקפידה לרשום את כל מעלליו ומחפשת את החיצים המורעלים ביותר, האגו שלו נפגע, אין לו פנקס אבל הוא מתאמץ, מחפש ומוצא עמוק בזיכרונותיו מהלומה משפילה ומכה בחזרה…
אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא מגיל ארבע או אולי חמש, שיחקנו בחצר גן הילדים, אני שהייתי מנהיג השובבים קפצתי והשתוללתי, זהיר לא בדיוק הייתי, מפה לשם מעדתי ונפלתי לתוך פיר בטון צר שבאותם הימים בהיעדר תקנות או חוקים איש לא חשב לחפות. הפיר היה חשוך ומפחיד, חלפו שעות או אולי שתיים שלוש דקות וראשה של מרים הגננת בצבץ מעל, "מה אתה עושה שם" צרחה, "מוטי דחף אותי" עניתי מפוחד כולי. מרים הביטה בי במבט נוקב שכזה ואני השפלתי את מבטי מצטנף על רצפת הבטון הקרה. עברה עוד שעה עד שאבא שלי הגיע ושלף אותי מהפיר, מעט חבול ובעיקר מפוחד. ומוטי, נראה לי שבכלל לא היה בגן באותו היום…
תכל'ס, כשחושבים על עולם הילדים לפעמים זה די מצחיק, הרי אנחנו המבוגרים יודעים מי האשם בעוד שהקטנים מאמינים שיצליחו "למכור" לנו שזה בכלל לא הם ובעיקר מצליחים למכור את הסחורה הזו לעצמם.
כן, זה כנראה טבע שלנו, כי בואו נודה על האמת, הרבה יותר קל להטיל את האשם במישהו אחר. בבית, בגן, בבית ספר, בצבא ואיפה לא, האשם לא ידבק בנו כי נעדיף לחפש סביבנו את האשמים, זה הם ולא אנחנו, "עשו לי, שתו לי, לקחו לי" מכירים?
ובחזרה מהירה לזוג המתגושש שיורה האשמות לכל עבר, כן, כל התהליך הזה של הגירושים רצוף בהאשמות מכוערות ופוגעניות. אך אם נודה על האמת, מה זה בעצם משנה, למה כל כך חשוב לנו להטיל האשמות בצד השני, הרי אנחנו מתגרשים או אולי כבר גרושים, היא והוא כבר לא ביחד, היא תתחיל את הפרק הבא בחייה והוא את שלו. וההאשמות, הן לא ממש רלוונטיות, הן שייכות לעבר המשותף ואין להן חלק בעתיד שבו כל אחד יצעד לדרכו.
נכון שאי אפשר להתווכח עם ההיגיון הזה, אבל ההתגוששות עדיין נמשכת ואם לא באופן ישיר זה מול זו אז באופן עקיף, במחשבות, בשיחות עם חברים. ההאשמות מלוות אתכם ביום יום, אתם חיים אותן, נושמים אותן ובעיקר מתאמצים להאמין בהן.
אז אם השכל הישר מבין שזה לא רלוונטי למה זה עדיין קורה לנו?
איך להגיד את זה בעדינות, להאשים זה נוח כמו לשבת על האמריקאן קומפורט בסלון, רך כזה,עוטף ומפנק, ואם חלילה נקום לרגע מישהו ימהר לתפוס לנו אז בשביל מה זה טוב, מצמידים ת'ישבן ולא מרפים.
זה נוח להאשים, הכי נוח שיכול להיות, כי כל זמן שיש את מי פטרנו את עצמנו ולו משמץ של אחריות, התחמקנו מלשאול את עצמנו שאלות קשות ואולי גם קצת מביכות, השתמטנו מלחפש את התשובות ובעיקר נמנענו לקחת אחריות. כי מה לעשות, בכל הטנגו הזה של הנישואים הייתם שניים ואיך שלא נהפוך את זה, בסוף בסוף האחריות היא משותפת או אם תרצו, לכל צד יש את מידת האחריות שלו.
כמה שזה נוח להתחמק מהאחריות וכמה שזה לא נכון.
הצעד הראשון בכיוון הנכון במשחק החיים חייב לעבור דרך תחנת האחריות, כי רק בעזרת השאלות הנוקבות והתשובות הקשות תתבהר התמונה ואיתה הבנת האחריות שלך לכל מה שקרה, איפה טעית, מה עשית, מה אולי לא עשית, על מה ויתרת, מה לא ראית וממה התעלמת.
נכון, זה נוח להאשים, זה קשה לקחת אחריות, אבל אם לא ניקח אחריות זה יהיה עוד הרבה יותר קשה.